כדורסל

כדורסל

אני בחרתי לחקור על ענף הספורט כדורסל , אחד מענפי הספורט המובילים בעולם שהתחיל בשנת 1891 בעולם ובשנת 1932 נוסדה הקבוצה הראשונה בארץ , מכבי תל אביב ובהמשך העשור התפחתו עוד קבוצות ,בנוסף בחרתי לחקור בנושא זה כי מעולם לא יצא לי לשמוע עליו יותר מידיי בחיי האישיים וזה נשמע מעניין לחקור עליו  .

הכדורסל בישראל מנוהל על ידי איגוד הכדורסל בישראל המונה 200 ליגות שונות ומעל כ 2000 קבוצות בתוכן רשומים מעל כ30000 שחקנים פעילים . הוא כולל מספר ליגות שונות ומגוונות כגון ליגות ילדים , נוער , נשים ומבוגרים. הליגות שתפסו הכי הרבה חשיבות בארץ הן ליגת העל גברים וליגת העל נשים והן מאורגנות ע"י הארגון מנהלת ליגת העל.

בישראל ישנם המון קבוצות ושחקני כדורסל , משחק זה נחשב לפופלארי מאוד , הכדורגל במקום הראשון והכדורסל במקום השני אחריו.                                                                                                    לפעמים כאשר אבא שלי צופה בכדורסל בטלווזיה יוצא לי לאות מהצד כיצד הם משחקים וזה מעניין.

משחקי הכדורסל משודרים בטלויזיות בערוצי הספורט ובנוסף לכף יש המון משחקי כדורסל שניתן להגיע ולצפות בהם באמיתי . במשחקים אלה ניתן לראות שבכדי להגדיל את התקציבים יש המון פרסומות סמויות ברחבת המשחק ועל בגדיהם של השחקנים.

תקציב שחקני הכדורסל הוא גבוה ועליו קראתי באינטרנט כתבה ומצאתי שהכתבת אומרת כך :

"אני מסתכלת על הסכמי החסות של הכדורסל. עם כל ההצלחה המסחרית שלהם, הם חיים על כסף ציבורי", אומרת שטרק. "תקציב ליגת הגברים עומד על 25 מיליון שקל — 14 מיליון שקל מהמועצה להסדר הימורים בספורט, כסף ממשלתי; 6 מיליון שקל מערוץ 1, כסף ממשלתי; 2.8 מיליון שקל ממפעל הפיס, כסף ממשלתי; ו־300 אלף שקל מרכבת ישראל, כסף ממשלתי. הם מקבלים 5 מיליון שקל מערוץ הספורט והקבוצות מקבלות חסויות מגורמים פרטיים וכו', אבל גם הן חיות בגלל כספי ציבור".

כנראה שהתקציב של השחקנים לא כזה גדול כמו שניתן לדמיין , הכל זה יחסי ציבור , פרסום וריינטינג.

בתחקיר שערכתי ובטבלה שניתנה לי ישנם כמה קריטריונים להשוואה .

1.      מספר השחקנים בישראל : בטבלה נאמר כי מספר השחקנים בסה"כ הוא 21739 לעומת מה שמצאתי במהלך המחקר באינטרנט-30000 . באינטרנט המספר מעוגל כנראה על מנת להראות שיש המון שחקנים ובטבלה להראות את המספר האמיתי. בנוסף לכך יכול להיות שהמספר התעדכן מאז הטבלה ולכן הוא גדול יותר.

2.       תקציב: בטבלה מראים לנו את התקציב של השחקנים ללא כל היחסי ציבור שמסביב – בסה"כ התקציב הוא 33767 ₪ לעומת מה שקרתי בכתבה שהם מקבלים מילוני שקלים מכסף ציבורי בעיקר.

אני מצאתי פער ענק בתקציב של השחקנים ומכמות הכסף שהם מקבלים מכל הפרסום ומהכסף של הממשלה וערוצי הספורט וכל הפרסומות החסויות למינהם .

אני חושבת שכל מיליוני השקלים האלה זה סכום מוגזם והממשלה צריכה לקחת בחשבון שיש אנשים שזרוקים ברחוב ללא כל שקל מהמדינה והם עסוקים בלתת לשחקנים מיליוני שקלים מכספי הציבור .

 אני הייתי ממליצה לחלק את זה ולא להגזים עם הסכומים שהשחקנים מקבלים בגלל רייטניג . יש דברים שצריך לדאוג להם יותר במדינה מאשר לתת מיליוני שקלים לשחקנים .

לעשות קצת שינוי מבחינה חברתית , לדאוג לכל העניים והאנשים שיותר שקופים בעיני המדינה ואלה שפחות דואגים להם.

הספורט בתקשורת

הספורט בתקשורת הוא תחום בין המצליחים בתקשורת ובטלוויזיה , יש בו המון הצלחה ופרסום וקהל רחב מאוד .
בתחום הזה בנוסף לפרסום יש גם המון רווח כספי . אם זה מפרסומות סמויות או מפרסום בטלווזיה או מהקהל שצופה.
https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5554619,00.html
בכתבה זו יש קשר בין הספורט לכלכלה בכך שהתחום הספורטיבי מפרסם המון חברות ומקבל על זה מליונים .
ישנם חברות שישלמו מליארדים על מנת להתפרסם , כמו אדידס שבכתבה , שילמה לריאל מדריד מליארדים על מנת להתפרסם .

חסויות בספורט

החסויות בספורט הן הפרסומות החסויות שמופיעות המהלך משחקי ספורט מסוימים.
לדוגמא במשחק כדורסל כמו בתמונה השחקנים לובשים בגדים של מותגים מסויימים ובכך המותג מתפרסם ומושך את עייני הצופים.
הספורט משתמש בחסויות מכיוון שהם מרוויחים מזה המון כסף מהחברות , והחברות זוכות לפרסום בכך שיש את הפרסומות שלהן באופן סמוי . הם משתמשים בזה בשביל מסחור ואינטרסים שמתאימים לשני הצדדים.
בנוסף החסויות בוחרות להתפרסם דווקא בספורט כי זה תחום מאוד נפוץ בעל קהל רחב שיכול לקנות את מוצרי המותגים המפורסמים.
 בתמונה ניתן לראות שבגדי השחקנים ממותגים ובכך המותג מתפרסם ואף גורם למעריצי השחקנים לרצות לקנות את מה שהם לובשים.

דילמה

מבוא לדילמה

 דילמה : חופש היצירה מול הזכות לפרטיות
שאלת חקר: מה הקשר בין חופש היצירה לזכות לפרטיות בסרט דוקומנטרי?


חופש היצירה בסרט דוקומנטרי הוא הזכות של היוצר ליצור סרט שמבוסס על הנושא שהוא בוחר להעביר לצופים , ולקחת את הנושא ואת הסרט לאיזה כיוון שהוא בוחר בלי שיגבילו אותו ושיגידו לו מה לעשות, גם אם נושא הסרט שלו יכול ליצור מהומה ולגרום לתלונות הצופים, הוא יכול להביע את דעתו ולהשפיע על הצופים דרך הסרט.
לדוגמא : יוצר הסרט יכול לבחור שנושא הסרט שלו יהיה על פוליטיקה ולהביע את דעתו בנוגע לפוליטיקה ולנסות להשפיע על הצופים בדעה הפוליטית שלו בלי שיאסרו עליו זאת .יש לו את חופש הביטוי ליצור ולהתבטא איך שבא לו, זו הבחירה של הצופה אם לראות את הסרט או לא. לדוגמא : אם יוצר הסרט בוחר נושא לסרט שלו והוא תומך בממשלת השמאל (שמאלני) ככל הנראה שהסרט שלו יהיה מבוסס על דעות שמאלניות וייצוג ממשלת השמאל ואף אחד לא יכול לומר לו שזה לא בסדר . זו זכותו המלאה לבחור בנושא שיכול לקדם לו את הסרט ואף להעלות אותו לסדר היום.
הזכות לפרטיות בסרט דוקומנטרי היא הזכות של השחקנים בסרט לפרטיות  . בתחילת כל סרט השחקן מציב גבולות של הפרטיות שלו , וליוצר הסרט אסור לפגוע בזכות זו. לגיבור הסרט יש זכות לדרוש מהיוצר להוריד תוכן שפוגע לו בפרטיות , לדוגמא : אם בתחילת הסרט הגיבור והיוצר קבעו בחוזה שבסרט צניעות השחקן תשמר ולא תפגע , אז לגיבור יש זכות לבקש להוריד את החלקים שהצניעות שלו נפגעת, אך לא תמיד יתחשבו בזכות שלו ולכן הוא צריך לקחת את זה בחשבון.

בחרתי בדילמה : איך על יוצר הסרט לנהוג כאשר קורה מקרה לא צפוי במהלך הצילום - להפסיק לצלם? להמשיך לצלם? אולי גם לפגוע בזכות לפרטיות של המצולם?
בחרתי בדילמה זו מכיוון שאני רואה שבמאים וצלמים נתקלים בדילמה זו המון פעמים בעת צילום סרט דוקומנטרי , ובמידה  ואתקל בה בעתיד כשאצלם סרט דוקומנטרי , אני אדע להתמודד עם הסיטואציה , למרות שזה מביך לצלם את המצולם או כשקורה משהו ולא אפסיק לצלם כי מצד אחד זה יכול לתרום לסרט ומצד שני זה יכול לפגוע לו בפרטיות . לדוגמא : בזמן צילום הסרט השחקן בוכה/ מתעלף / נופל, או כל דבר אחר שיכול לקרות לו ויכול ליצור אקשן לסרט ולתרום לו ,והצלם לא יודע אם להפסיק את הצילום או להמשיך לצלם ולפגוע בו .
בנוסף , בחרתי בדילמה הזאת כי באמת מעניין אותי לדעת איך מתמודדים עם סיטואציות כאלה ?

מאמר1 מה זה סרט דוקו
http://haraayonot.com/idea/documentary/
 במאמר זה מדובר על מהו סרט דוקומנטרי .
סרט דוקומנטרי הוא סרט בעל אמינות גבוהה המתעד את סיפור חייו שהגיבור בסרט מציג .
סרט דוקומנטרי הוא בעל יכולת להיות אומנותי ויצירתי ביותר , הבמאי של הסרט בעל חופש יצירה , ובכך זה מתקשר לדילמה שלי.

מאמר 2 קולנוע דוקו
https://drive.google.com/file/d/1bwKOdneCwjM6vtN1ahAQn01v9_5QphJP/view
בפרק הרביעי של המאמר , אשר רלוונטי לדילמה שלי , נשאלות שאלות מוסר המתקשרות לדילמה ששאלתי.
השאלה הראשונה נשאלת בנושא ההשתתפות של משתתף בסרט שחותם בכתב שהוא משתתף ואז הוא חוזר בו , מה ההשלכות לכך? הוא פוגע לבמאי ביצירה שלו ומונע ממנו להוציא את הסרט לפעולה , וחופש היצירה של הבמאי נפגע בעקבות עזיבתו של השחקן.
השאלה השניה נשאלת בנושא הכללים שיש לציית להם בכדי לשמור על הכבוד של השחקן וזה תלוי גם בתרבות שלו ובמגזר . למשל, סרטים המתעדים את המגזר החרדי צריכים להביא בחשבון כי צילום של נשים גלויות ראש נתפס — על פי הנורמות התרבותיות המקובלות במגזר זה — כחילול כבוד האישה.

מאמר 3 : האנשים השקופים וחציית גבולות בקולנוע
https://takriv.net/article/%D7%A4%D7%A8%D7%99%D
7%A0%D7%A1%D7%A1-%D7%A9%D7%95%D7%90%D7%95/

מאמר זה מתמקד בשלושה סרטים דוקומנטרים והם מדברים על חציית הגבולות בקולנוע של הבמאי עידו הרר.
באחד הסרטים יש תיעוד אינטימי , המתקשר לזכות לפרטיות שבה הדילמה שלי עוסקת. הבמאי מעניק להם תיעוד אינטימי ומיידי שעוקב אחריהם בסקרנות , ומאמץ סגנון קולנועי צנוע העומד במנוגד למערך ההפקה האדיר שנדרש כדי ליצור את הסיטואציות התיעודיות ולקבל גישה אל הסובייקטים הללו, ובכך מתבטא חופש היצירה שלו.


סקירת ספרות:

סרטים דוקומנטרים הם סרטים  בעלי אמינות גבוהה אשר מתעדים סיפור חיים מסויים של מישהו שהוא בדר"כ גיבור הסרט.
סרטים אלה הם בעלי יכולת להיות אומנותיים ויצירתיים ביותר, כך שבמאי הסרט מביע את חופש היצירה שלו בסרט. סרטים אלה מצולמים בדרך כלל בזמן אמת או כשחזור הסיטואציה האמיתית ככל האפשר.
בסרטים אלו יכולות לקרות סיטואציות לא מתוכננות שהצלם לא יודע כיצד להתמודד איתן, והן יכולות ליצור דרמה בסרט ואף לפגוע בגיבור הסרט, ומכך עולות כל מיני דילמות בסרטים דוקומנטרים.
אחת הדילמות שעלתה היא : איך על יוצר הסרט לנהוג כאשר קורה מקרה לא צפוי במהלך הצילום - להפסיק לצלם? להמשיך לצלם? אולי גם לפגוע בזכות לפרטיות של המצולם? 
זו דילמה שצלמים נתקלים בה המון במהלך צילום סרטים דוקומנטרים, ואינם יודעים כיצד להתמודד עם הדילמה.
אביעד (2007), לנדסמן (2006), גורוביץ' וערב (2012) מעלים במאמריהם את נושא הסרט הדוקומנטרי, השלכותיו וסוגי סרטים. אביעד (2007) טוענת שפרשנות היא דבר בלתי נפרד מקולנוע דוקומנטרי - היוצר בוחר איפה להציב את המצלמה, במי להתמקד, עושה שיקולי עריכה שמסדרים את הרצף. כל יוצר יכול ליצור מציאות אחרת מאותם חומרים (שם). לנדסמן (2006) מתייחס במאמרו לסוגיית חציית הגבולות בסרטים והוא מראה כיצד טשטוש הגבולות מחולל את הדרמה ומבסס את הקונפליקט העיקרי בכל אחד מהסרטים שבחר לעסוק בהם במאמרו (שם).
מאמריהם של גורוביץ' וערב (2012) ולנדסמן (2006) מדברים על חופש היצירה של הבמאי ועל איך הוא מתבטא ביצירת הסרט. במאמריהם של גורוביץ' וערב (2012) הסרט הדוקומנטרי הוא יצירת אומנות של הבמאי, אשר רואה במציאות הקיימת את היכולת לעסוק במשמעותה ובבסיס ליצירה האומנותית (שם). לנדסמן (2006) כותב במאמרו על סרטיו של הבמאי עידו הרר, והוא מדבר על סרט "פרינסס שואו". סרט זה מקיים הרר תיעוד אינטימי מתמשך של מטפלת סיעודית ועוקב אחריה בסקרנות ומאמץ סגנון קולנועי העומד במנוגד למערך ההפקה האדיר שנדרש כדי ליצור את הסיטואציות התיעודיות . הוא חודר לפרטיותה של המטפלת והוא בחר לקחת את זה למקום היצירה שלו.
מאמרה של אביעד (2007) עוסק בחופש הביטוי וחופש היצירה של השחקן והבמאי בסרט דוקומנטרי. חופש הביטוי של הסרט בשחקן מתבטא בכך שהוא יכול לספר את סיפור החיים שלו מבלי שיגידו לו לשנות את הסיפור ואת המציאות, אך זה גם פוגע בחופש היצירה של הבמאי שהוא לא יכול לשנות את הסיפור האמיתי לפי איך שהוא רוצה כי זה פוגע באמינות של הסרט.
בנוסף, מאמרה עוסק בשאלות מוסר המתקשרות לדילמה ששאלתי.
השאלה הראשונה נשאלת בנושא ההשתתפות של משתתף בסרט שחותם בכתב שהוא משתתף ואז הוא חוזר בו , מה ההשלכות לכך? הוא פוגע לבמאי ביצירה שלו ומונע ממנו להוציא את הסרט לפעולה , וחופש היצירה של הבמאי נפגע בעקבות עזיבתו של השחקן (אביעד, 2007). 
השאלה השניה נשאלת בנושא הכללים שיש לציית להם בכדי לשמור על הכבוד של השחקן וזה תלוי גם בתרבות שלו ובמגזר . למשל, סרטים המתעדים את המגזר החרדי צריכים להביא בחשבון כי צילום של נשים גלויות ראש נתפס — על פי הנורמות התרבותיות המקובלות במגזר זה — כחילול כבוד האישה (אביעד,2007).
במאמריהם של אביעד(2007), לנדסמן (2006) וגורוביץ' וערב (2012) חופש היצירה וחופש הביטוי באים ליידי ביטוי במספר דרכים המתקשרות לדילמה ומשפיעות על יצירתו של במאי הסרט.
  



אביעד (2007)- "קולנוע תיעודי" - סל התרבות הארצי.
גורוביץ' וערב (2012)- " אנציקלופדיה של הרעיונות" .
לנדסמן (2006) -" האנשים השקופים: על חציית גבולות וגאולה בקולנוע של עידו הר"-תקריב ,- כתב עת לקולנוע דוקומנטרי.

דיון בדילמה:
הדילמה שבה בחרתי לעסוק היא: איך על יוצר הסרט לנהוג כאשר קורה מקרה לא צפוי במהלך הצילום - להפסיק לצלם? להמשיך לצלם? אולי גם לפגוע בזכות לפרטיות של המצולם?היא נשאלת בהקשר לסרטים דוקומנטרים , והנושאים שעולים בה לדיון  הם חופש הביטוי וחופש היצירה של הצלם והגיבור בסרט.
בסרט הבמאי בוחר ליצור מה שבא לו ולחבור איזה נושא שהוא רוצה לסרט, אך הנושא חייב להיות סיפור אמיתי. הבמאי יבחר נושא שיעלה לסדר היום  ושיהיה מעניין .
הסרט הדוקומנטרי הוא סרט המתעד את מהלך הסיפור של הגיבור ולכן זהו אינו סרט מבויים, וכך חופש היצירה של הבמאי מוגבל , וחופש הביטוי של הגיבור אינו מוגבל, כלומר הוא יספר את הסיפור שלו בדרך שלו מבלי שיגידו לו לשנות מילים או לשנות את הסיפור כדי שיהיה יותר מעניין או דרמטי.
במשך הצילומים של הסרט הדילמה שבחרתי עלולה לקרות המון פעמים לצלם כאשר קורה מקרה לא צפוי שיכול להוסיף עניין לסרט.
לדעתי , על הצלם להפסיק לצלם ברגע שקורה מקרה קיצוני, כגון תאונה או מקרה של חיים ומוות , זה בסך הכל סרט וכלום לא שווה את אובדן החיים של השחקן.
בנוסף לכך כאשר הבמאי בוחר את הגיבור של הסרט לספר את הסיפור שלו ולעשות עליו סרט, אני מאמינה שהוא עושה בחירה נכונה של סיפור מספיק מעניין, כך שאם הוא יפסיק לצלם כאשר קורה משהו דרמטי , זה לא יוריד לו מהרמה של הסרט.
למרות זאת , אם קורה מקרה שהוא לא כל כך נורא , לדוגמא, נשברת צלחת או משהו דומה , אז לא להפסיק לצלם כי זה יכול להוסיף לסרט.
אם הייתי נתקלת בסיטואציה כזאת במהלך צילום הדבר הראשון שהייתי עושה הוא להפסיק לצלם ולראות מה מצב הגיבור שמצולם, אם אני רואה שהכל בסדר , אנחנו נמשיך את יום הצילומים לפי המתוכנן מכיוון שאם אמשיך לצלם ולא אעזור לו המצב שלו עלול להתדרדר ( בתאונה או נפילה שיש עוד סיכוי לעזור ולהציל) וכתוצאה מכך ההשפעה מתבטאת בכך הגיבור הראשי של הסרט לא יוכל להצטלם לסרט יותר וכך כל הצילומים יפסקו והסרט לא יצא בסוף ולכן אני מעדיפה להפסיד סצנה דרמטית אחת מאשר סרט שלם ומעניין שיכול להתקיים ללא הסצנה הזאת .
זאת ועוד, אני חושבת שדילמה זו צריכה לעלות לכותרות בעולם התקשורת על מנת לעזור לצלמים שמקרים כאלה ואחרים יכולים לקרות להם במהלך צילומים , ולמנוע מהם לעשות בחירות שגויות ואף לעזור להם בזמן אמת שהדילמה עולה להם לראש .
הדילמה מתקשרת למאמרים שבחרתי בכך שהמאמרים מדברים על חופש היצירה וחופש הביטוי והדילמה מבוססת על הזכויות האלו.

רפלקציה:

א. בשנתיים האחרונות למדתי על כל עולם התקשורת , דברים שלא ידעתי כלל, התקשורת מהווה חלק ענקי בחיים שלנו ולרוב כל היום אנחנו סביב התקשורת והטכנולוגיה, תמיד חשוב לכולנו להתעדכן ולדעת מה קורה סביבנו דרך התקשורת מכיוון שהיא המקור הכי נגיש, יעיל, פשוט וקל לנו להשתמש בו בכדי לאגור מידע רחב לגבי מה שנרצה לדעת.
לפעמים בעולם התקשורת בעקבות הידע הרב הנגיש לנו יכולות להיווצר בעיות כאלה ואחרות בקהל , בתקשורת וכו'.
לרוב , התקשורת מוצגת לנו לפי נקודת מבטם של הכתבים והמגישים ולפי איך שהם בוחרים להציג לנו את המציאות. המקצוע הזה פתח לי את העיניים ועזר לי להבין דברים שלא הייתי מבינה לבד בחיים. לדוגמא, לא ידעתי שבתקשורת קיימת הבניית מציאות ועוד המון מושגים כאלה ואחרים  כמו מסגור, ספירלת השתיקה , ייצוג , החפצה ועוד. הבנתי שעולם התקשורת הוא עולם מאוד מורכב ויש לו כמה צדדים. בנוסף הבנתי שלעולם התקשורת יש כח השפעה חזק ביותר על הקהל שלו והוא יכול להשתמש בזה לרעה ולטובה .
למדתי שיש ייצוגים של קבוצות לפי מגר מין גיל וגם ייצוג קבוצה מסויימת בחברה דרך התקשורת, לדוגמא : הילדים בפרסומות כיום מוצגים כילדים מאוד בוגרים לגילם ולא כפי שהם אמורים להתנהג וכך הם משפיעים על הילדים בחברה.
התובנות שלי לגבי עולם התקשורת הן שזה עולם מזויף ולא אמין, שיכולים להאכיל אנשים בשקרים ולהוסיף מקרים רק כדי לעלות לסדר היום ולקבל יותר כסף, אך החשיבות של עולם זה היא גדולה מאוד, בכל זאת יש לנו בעולם  זה את החדשות ואת כל התכניות שאנו אוהבים לצפות בהם בזמנינו הפנוי.
התקשורת יכולה להוות שימוש רע ולהעביר מידע שגוי לקהל בכך שהמפרסמים והכתבים יכולים לכתוב כרצונם בכתבה ואם הם רוצים לעלות לסדר היום כי הכתבה שלהם לא מספיק מעניינת , הם יוסיפו לה ויקצינו אותה , והכל בשביל הרייטינג שאחריו בעצם כל עולם התקשורת רודף.
כולם רודפים אחרי הרייטינג , הפרסום , הכסף וההצלחה של כל אחד בעולם הזה .
ב. לפי דעתי שיטת הלמידה במגמת תקשורת היא השיטה הכי יעילה ונקלטת , אלי אישית לפחות.
אני חושבת שהלמידה דרך צפייה בסרטים ודרך עבודות ומחשבים וטכנולוגיה היא דרך שהרבה יותר קל וכחף ללמוד ולקלוט ממנה מאשר לשבת בכיתה על כיסא , להיות בשקט ולשנן את מה שהמורה אומרת לנו בעל פה כי לא תמיד מבינים את החומר, ללמוד למבחן כמו תוכי ולא באמת להבין מה רוצים מאיתנו , ולימוד התקשורת הוא שונה ומיוחד ולכן אני גם מאוד אוהבת את שיעורי תקשורת , כי זה משהו שונה, מיוחד, אחר לחלוטין מכל השאר ונותן לי עוד דרכים ללימוד ועוד אופציות לקלוט חומר לא בדרך הרגילה והידועה בבתי הספר ואני אפילו חושבת שצריך לשנות את זה בכל המקצועות , מלבד מתמטיקה שבאמת מצריכה תרגול ושינון של חומר. ללמוד בדרך טכנולוגית זה הרבה יותר קל וכיף, במיוחד לנוער של היום שכל היום סביב הטכנולוגיה והתקשורת, לדעתי התלמידים יאהבו ויצליחו בלימודים הרבה יותר אם שיטת הלימוד תהיה כמו שיטת הלימוד בשיעורי תקשורת.

כתבה:
https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001202738

משימת סיכום- צילום עיתונאי

1. בשער יש מספר ידיעות .
יש את הידיעה המרכזית המופיעה בגודל מוגדל לעומת הידיעות האחרות.
הידיעה מדברת על דברי הרמטכ"ל למפקד יוניפי"ל , העת לפעול מול החיזבאללה. דברים אלה כתובים בתור הכותרת של הידיעה הזאת , הם כתובים בכתב גדול , ובצבע השחור על גבי הלבן , אשר מדגיש את הידיעה.
חדשה זו היא קשה , כי היא קשורה לענייני המדינה וחשוב לדעת אותה.
לצד חדשה זו יש תמונה של חיילים בגבול לבנון . התמונה מצולמת מזווית אחורית שמראה את גביהם של שלושת החיילים , הם חמושים בנשק ולבושים במדים , הם הולכים קדימה ונראים חדורי מטרה . אחד מוביל , השני אחריו והאחרון מאחורה.
התמונה מצולמת באור יום וברקע רואים את ההרים.
בנוסף , מעל הידיעה העיקרית , כתוב משפט הקשור אליה, והוא כתוב בצבע אדום . הצבע האדום משמש בכתבות להדגשת משהו , אזהרה או משהו שלילי.
בין המשפט האדום הזה לבין הכותרת של העיתון , יש כמה תקצירי כתבות עם העמודים לכתבות המלאות שלהם, הם כתובים בקטן ולא במודגש כי זה לא עיקר הכתבה .
מתחת לידיעה העיקרית ,בתחתית העיתון , יש שלוש כתבות .
הכתבה שבצד ימין כתובה בצבע אדום , אשר מדגיש שליליות . היא כתובה על ציד זרים בגרמניה , ובתמונה ניתן לראות את הנשים שמופיעים בה מרימים את היד בצורה שהיטלר הרים , יש קשר בין העובדה שהם גרמנים לבין איך שהם מרימים את היד כמו היטלר הגרמני. הצלם ניסה להעביר את המסר הזה דרך התמונה ודרך התזמון של התמונה , הוא בחר לתפוס את הצילום בדיוק בזמן שהם מרימים את היד , לא בהכרח בכוונה כמו היטלר , אך כך רצה הצלם להעביר את המסר.
חדשה זו היא חדשה קשה מכיוון שהיא כתובה באדום וזה דבר שמראה על כך שהחדשה היא חשובה ומושכת את העין עם הצבע האדום.
לצד הכתבה הזו יש עוד שתי כתבות שכתובות בצבעים רגילים , לבן וכחול , דבר המראה על דבר נטרלי / חיובי.
הן חדשות קשות גם , מכיוון שהם קשורות לענייני המדינה ולענייני הבגרויות של התלמידים.


2. אוכל להסיק מהשער את מה שקורה במדינה שלנו ושהעורך ניסה להעביר רק חדשות קשות ולא רכות וזה מראה על השער שהוא חשוב . הוא בחר לשים את הכתבה המרכזית במקום הגדול כי זה קשור לפוליטיקה והוא רצה לעורר את דעותם של הקוראים , הוא בחר את מה שהוא רוצה שידברו עליו ומה שיביא הכי הרבה קוראים לעיתון.

3.בחרתי בתמונה של החיילים על הגבול בלבנון .
דונוטציה - התמונה מצולמת מזווית אחורית שמראה את גביהם של שלושת החיילים , הם חמושים בנשק ולבושים במדים , הם הולכים קדימה ונראים חדורי מטרה . אחד מוביל , השני אחריו והאחרון מאחורה.
התמונה מצולמת באור יום וברקע רואים הרים ועץ שבולט . החיילים במדים משתלבים בצבעיהם לצבעים של השטח בו הם נמצאים, גוונים של ירוק.
קונוטציה- התמונה מעבירה מסר שהחיילים שומרים עלינו והולכים על הגבול ומסכנים את החיים שלהם כדי לשמור עלינו .
קומפוזיציה-הצלם בחר לצלם את התמונה מאחורה , כאשר החיילים הולכים אחד אחרי השני , כדי לשקף את הדרך שהחיילים הולכים בה . הוא בחר לשים אותם במרכז התמונה כי הם הנושא המרכזי .
לדעתי העורך בחר בתמונה זו לתמונה המרכזית כדי להראות  את מה שהחיילים עושים בשבילנו.

4. לדעתי התמונה שהעורך בחר לתמונה המרכזית מעצבת את המציאות בצורה שהיא מראה לנו שהחיילים אף פעם לא נחים , הם תמיד בפעולה , גם אם זה רק ללכת בכיוון מסויים ולשמור, הם על הגבול של לבנון והם מסכנים את חייהם בכל רגע ורגע . בנוסף העורך רצה לבנות מציאות שהחיילים תמיד בקבוצה ואף פעם לא יהיה חייל אחד לבד , תמיד הם יהיו אחד עם השני , האחד מקדימה שרואה את הדרך, האחד באמצע והאחרון שמאחורה ומגבה אותם, הם ביחד כקבוצה .

5. התמונה המרכזית  שהעורך בחר היא אינה תמונת "הלם וסבל מרחוק" מכיוון שהיא לא מראה שום דבר רע שקשור לרצח או למקרה מזעזע כלשהו.

6. לדעתי , הפצת תמונות " הלם וסבל מרחוק" היא רוב הפעמים מיותרת ומזעזעת את הצופים .
אני חושבת שמבחינה אתית זו לא דרך להעביר את המקרים שקורים ואין צורך לזעזע אנשים עוד יותר , מספיק שיספרו את המקרה שמזעזע גם ללא תמונה שלו. יש אנשים שמאוד רגישים לצפיה במראות קשים כאלו ואפילו זה יכול במקרים מסויימים לגרום להם לזעזוע וטראומה מצפיה במקרים כאלו. בנוסף , הקהל שצופה בכתבות הוא רוב של קהל בוגר יותר שיותר מסוגל להתמודד עם צפיה במראות קשים כאלו, אך יש את הקהל של הילדים , שבשום מצב לא צריך לצפות ולחוות תמונות מזעזעות ולגרום להם לטראומת ילדות ולפחדים .
בקהל יש גם את המשפחות שקשורות לאנשים שהמקרים המזעזעים קרו להם , והמשפחות רואות את התמונה הזאת של הקרוב שלהם , או של המקרה הנורא שעבר , וזה גורם להם לזעזוע בלתי נשכח.
אני לא חושבת שניתן למנוע את זה מכיוון שזאת העבודה של הצלמים לצלם תמונות מזעזעות כאלה שיוצרות רייטינג ומושכות את הצופים לקרוא את הכתבה שלהם .
ההשפעה של הצופים היא שהם קונים וצופים ונמשכים לתמונות האלו למרות שהן מזעזעות , הם נותנים כתף לצלמים שמצלמים את התמונות האלה , למרות שהתמונות מזעזעות עדיין הקהל נגרר אליהן.

7. הדילמה שעומדת בפני הצלם שנמצא במצב כזה של מקרים מזעזעים היא אם לעזור לנפגעים ולהציל חיים ולוותר על כל הרייטינג והעבודה שלו או להמשיך לצלם ולעשות את העבודה שלו בידיעה שיכל להציל חיים של בן אדם ואולי למנוע מקרי מוות מסויימים.

ניתוח תמונה

דנוטציה - בתמונה זו ניתן לראות מפקדת שבוכה, ועוד חייל שמחבק אותה ותומך בה מאחורה והוא חמוש בנשק וקסדה על ראשו.

ברקע מאחור ניתן לראות חייל חמוש עם נשק ביד אשר מסתכל על המפקדת שבוכה .

הם לבושים במדים. גווני התמונה הם ירוק .

התמונה מצולמת באור יום, וזווית הצילום היא מגובה העיניים.

קונוטציה- התמונה מעבירה רגש עצוב ושלילי, מכיוון שרואים חיילים עצובים ואחת בוכה.

קומפוזיציה - הצלם בחר לצלם את התמונה מהזווית האמצעית בכדי להדגיש ולשים את המפקדת שבוכה במרכז התמונה מכיוון שהיא הנושא המרכזי של התמונה , ומאחור בחר לתפוס ברקע את החייל שמסתכל עליה בכדי לציין בשיש מי שמסתכל עליה.

ניתוח תמונה

דנוצטציה : בתמונה ניתן לראות מספר חיילים במדים וקסדות והם חמושים ברובים וחיילת אחת ללא קסדה , והיא בוכה ונסערת וכולם מסביבה,וחייל אחד מחזיק לה את היד . ניתן לראות שהיא קצינה לפי הדרגות.
החיילים נראים המומים מהסיבה שכנראה קרה משהו.
באמצע התמונה ברקע ניתן לראות את הצבע האדום מאחורה בולט לעין, למרות שהוא מאחורה והוא נתפס בפריים , קשה להתעלם ממנו.
גווני התמונה הם הצבע הירוק של המדים, והצבע האדום בולט מאחורה .
בצד ימין של התמונה רואים את החייל לובש כפפות גומי, שחיילים לא לובשים בדרך כלל והוא מחזיק חפץ כלשהו מברזל.
מאחורי החיילת שבוכה רואים חייל ברקע שנתפס בתמונה מסתכל עליה בצורה משונה ובוחנת .

קונוטציה: התמונה מעבירה את ההלם שחוו החיילים לאחר שחבריהם נרצח על ידי מחבל , וניתן לראות את הקצינה בוכה מההלם.